ישראליות, שמיות והשד העדתי

מרגע עלייתה של התוכנית "השד העדתי" בהובלתו ועריכתו של העיתונאי אמנון לוי, היא זכתה להתקפות קשות ולטענות על הטיה וחוסר אמירת אמת. אולם דווקא ההתקפות הקשות והכמעט אלימות על התוכנית שכללו הגחכה של הטענות ושל אמנון לוי עצמו, מלמדות שיש אמת לפחות מסוימת בטענות שהועלו. כמובן בישראל 2013 המציאות החברתית היא יותר מורכבת מזו שעולה בתוכנית טלוויזיה אולם אין ספק שרוב מעצבי דעת הקהל בישראל נוטים אחרי תרבות מסוימת ודוחים באופן אינסטינקטיבי תרבות אחרת. הכוונה כמובן להשלטה הכמעט מוחלטת של תרבות המערב במופע האמריקני שלה בארץ. ההשלטה הזו מייצרת מסגרת ייחוס לחברה

האזרחית בישראל באופן שדוחה בצורה חריפה את המסורת המזרחית של אחוז גדול מהאוכלוסייה בארץ. צורות הלבוש המקובלות, מה שאנחנו נוהגים לקרוא לבוש מכובד, לעולם לא יכללו גורמטים לגברים או צבעים בעלי גוון ערבי. באופן דומה האוזן שלנו רגילה הרבה יותר למוזיקה אמריקנית ואנגלית ולא למוזיקה מזרחית, אגב לרובנו קשה גם עם מוזיקה בלקנית וצרפתית. כך קורה כמעט בצורה סמויה שכל מי שגדל בישראל על קודים תרבותיים אחרים מאלו ששולטים בשיח לא יצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית שמקיפה אותו ולעולם ייתפס כזר. זאת כמובן אם הוא יתעקש לחיות על פי חינוכו ולא ירכין את ראשו כלפי התרבות השלטת תוך ביטול עצמי של כל המסורת בה הוא גדל. אמת פשוטה זו היא מעין טאבו בארץ כיוון שההודאה בה היא בבחינת הודאה בחוסר הפלורליזם היסודי שקיים בישראל. זו גם הסיבה לסדרת ההתקפות הקשות על תוכניתו של אמנון לוי. לוי מדבר על הפיל שנמצא בחדר שכולנו מסרבים להודות בו. אלא שההתעלמות מהנטייה הבוטה מערבה של מדינת ישראל מהווה לא רק פגיעה בעדות המזרח בארץ, פגיעה שגם עליה אין סליחה, אלא פגיעה במדינת ישראל עצמה. אין סליחה לחברה שמתעלמת מהמרחב התרבותי בו היא חיה במיוחד שהשפעתו של המרחב הזה על חייה היא קריטית. כך קורה שבישראל 2013 כמעט שאין ישראלים דוברי ערבית וכמעט שאין התמקדות בתרבות הרחבה והשונה שנמצאת מסביבנו למרות שתרבות זו מייצגת שליש מהאנושות. העיוורון הישראלי הזה מונע מאיתנו להתחיל להבין אפילו בצורה שטחית את המדינות והעמים שמסביבנו שחיים על פי מסורות וקודים הגיוניים שנסתרים מאיתנו לחלוטין. במילא באופן הזה ישראל לעולם לא תהפך להיות אבר ממשי מהנוף בו אנו חיים אלא תיתפס תמיד כראש גשר קולוניאליסטי שכבש את כברת ארץ מקרית בתוך העולם הערבי. רק חזרה משמעותית לתרבות השמית שלנו, שיש לה הרבה מהמשותף עם אחינו הערביים, תאפשר לנו באמת להבינם ולהגיע איתם להבנות רחבות שיכללו אפילו הפסקה זמנית של האלימות ומי יודע אולי גם הסכמי שלום אמיתיים.